מאת: יורם שפטל
כמוצאת שלל רב עטה השופטת דורנר על פסק הדין מן השבוע שעבר בסיום המשפח הגרמני המביש לפיו דמיאניוק מחד, נמצא אשם בסיוע לרצח של כ-28,000 יהודים במחנה ההשמדה סוביבור, ומאידך, שוחרר בו במקום מכלאו וזאת ביוזמת בית המשפט. אותו בית משפט עצמו שהחזיק את דמיאניוק במעצר במשך 18 חודש בטרם הרשעה, כשעמדה לו חזקת החפות והוא חזר וביקש מדי חודש לפני הרשעתו לשחררו ממעצרו, בקשות שנדחו על הסף ע"י בית המשפט הגרמני, בשל חומרת האישומים בגינם הוא עמד לדין.
בשחררם את דמיאניוק לחופשי וביוזמתם, כאילו אמרו שופטיו הגרמניים שאין לקבל ולו מילה אחת מפסק הדין המרשיע שזה עתה יצא מתחת ידם, שהרי בכל תולדות המשפט המודרני אין ולו מקרה אחד בו נאשם הורשע בעבירות דומות בחומרתם לאלה בהן הורשע דמיאניוק ומיד עם הרשעתו שוחרר לחופשי וביוזמת בית המשפט.
לא בכדי "התנפלה" השופטת דורנר בשקיקה, על פסק הדין הגרמני המביש והגדירה אותו כ"סגירת מעגל" ש"הוציא את הצדק לאור". אחרי ככלות הכל, מעורבותה של השופטת דורנר במשפח דמיאניוק איננה בדיוק "לתפארת המשפט בישראל" אם ננקוט בלשון המעטה. ואם נשים לרגע קט הצידה את לשון ההמעטה וננקוט בלשון הראוייה, כי אז, יש לומר כי במשפח דמיאניוק עשתה השופטת דורנר את הדבר הנורא מכל ששופט יכול לעולל, היינו, היא שלחה לגרדום-וכפי דבריה בגזר הדין "ללא היסוס"-נאשם שערכאת הערעור קבעה פה אחד ע"י חמישה שופטי בית המשפט העליון, שיש לשולחו הביתה. ההלכה מגדירה את השופט הפוסק פסק דין כמו זה שפסקה השופטת דורנר כ"שופך דם נקיים".
אבל גם בכך עוד לא אמרנו כלום בכל הנוגע לתפקודה הכושל של השופטת דורנר במשפח דמיאניוק וזאת בנוסף לתוצאה המחרידה והכושלת של פסק דינה. כי זאת יש לזכור לעולם, השופטת דורנר שלחה את דמיאניוק לגרדום חרף העובדה שהוצג בפניה מסמך פנימי של הפרקליטות האמריקאית-שאיש לא כפר באותנטיות שלו-האומר בין השאר, כי האחרונה לא תגלה לסנגורו של דמיאניוק את כל חומר הראיות שברשותה וזאת עפ"י מסמך פנימי זה: "מתוך דאגה ליושרתה של התביעה הישראלית, כי גילוייו של החומר שברשותנו יהיה בו כדי לטרפד בנקל את האסטרטגיה של התביעה הישראלית". ויודגש! ה"אסטרטגיה" של פרקליטות המדינה לכל אורך ההתרחשויות באולם התיאטרון של בנייני האומה ולאחר מכן גם בבית המשפט העליון היתה כזכור, "גרדום עכשיו".
תחינותיו של הסנגור כי המשפט יופסק עד אשר יועילו האמריקאים למסור את כל חומר הראיות שבידם הנוגע לדמיאניוק, נפלו על אוזניה הערלות של השופטת דורנר, שלא היתה מוכנה לדחות לשם כך את מצעדו של דמיאניוק לגרדום ולו לשעה אחת.
אך גם בכך לא סגי. התובע עצמו לאור חומר ראיות אחר שהגיע לידי הסנגור במהלך הסיכומים באולם התיאטרון בבנייני האומה-אולם שנשכר ע"י פרקליטות המדינה תמורת 50,000 ₪ בחודש, כערכם היום-ביקש להפסיק את המשפט, כפי שמלמד הפרטי-כל של ישיבת יום 21/3/88. את בקשתו ניסח התובע כך: "אם יש כוונה לעשות שימוש במסמכים האלה כנגד מסכת הראיות שהתביעה הביאה הנה ולטעון לספק סביר, אזי אנחנו רוצים להפסיק את המשפט ולאפשר לנו בצורה רצינית לחקור את השאלה הזאת בברית המועצות, כי האפשרות שחברי עו"ד שפטל העלה אותה היא לא כל כך פשוטה". למותר יהיה להכביר מילים כי הסנגור הצטרף מיד לעמדת התובע, באשר להפסקת המשפט.
לעומת עמדה מתבקשת זו של התובע, השופטת דורנר חיש קל "הסבירה" כי לא תיתן לעובדות לפגוע במיצג הגרדום ותגובתה לבקשת התובע והסנגור היתה הסכמה בלתי מסויגת לדבריו של אב"ד השופט לוין המנוח ז"ל, שכוונו אל הסנגור דווקא: "תנוח דעתו של אדוני, שלא נאפשר ולא ניתן לחקור את דנילצ'נקו-שמקום מושבו בברית המועצות-י.ש.-אנחנו נגמור עם המסמך הזה. מה שיש בו, יש בו. מה שאין בו, אין בו... אם תוכנו מדבר בעד עצמו, תוכנו בעד עצמו. מה שיש להסיק מזה נדון, אז שלא יפליג למרחקים".
התובע וגם הסנגור לא ויתרו בנקל ולמחרת היום שבו וחזרו על בקשתם המשותפת ושוב השופטת דורנר תוך הסכמה בלתי מסויגת לדברי אב"ד השופט לוין הבהירה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי את הדרך לגרדום לא ניתן לעצור ויהי מה: "אני אמרתי את מה שאמרתי ... מה שאני מבקש זה טיעון קצר אין לחזור על דברים שכבר נאמרו".
במילים אחרות, השופטת דורנר שהושיבה את עצמה באולם התיאטרון של בנייני האומה והזמינה את כל תחנות הטלויזיה בעולם לשדר בשידור חי כיצד היא ועמיתיה השופטים מנהלים את משפח הראווה לנאשם דמיאניוק-וזאת החל מישיבת הפתיחה ועד אשר הודיעה לנאשם ולעולם כולו כי היא שולחת אותו "ללא היסוס" לגרדום-לא נרתעה מתיקתוק המצלמות ומנעה מדמיאניוק בשידור חי מלהביא אל אולם התיאטרון בבנייני האומה את הראיות שעלה בידי הסנגור להציג מאוחר יותר בבית המשפט העליון, ראיות שסללו את דרכו של דמיאניוק הביתה לקליבלנד במקום לגרדום בכלא איילון, לשם נשלח ע"י השופטת דורנר.
בהערת אגב ייאמר כי השופטת דורנר לאחר שהזמינה את הטלויזיה לצפות כיצד היא שופטת את דמיאניוק "משפט צדק" על במת התיאטרון, שם הושיבה את עצמה, את הנאשם, סנגוריו ותובעיו, היתה גם להוטה לדעת מה חושבים העתונים על מלאכת השיפוט שלה. אשר על כן הנהלת בתי המשפט חתמה עבורה עם חברת "יפעת" חוזה לפיו, מדי בוקר בבוקרו, הונחו על שולחנה כל קטעי העתונות בשמונה עתונים יומיים ישראליים, שעניינם סיקור המשפח. עתונים אלה נאספו על ידה מדי יום ביומו בשקידה רבה ב"אלבום" שהלך וטפח במשך י"ד חודשי המשפט. השופטת דורנר הקפידה כל יום בטרם תכנס לאולם התיאטרון בבנייני האומה לקרוא בלשכתה את אשר חושבת עליה התקשורת. בעשותה כן הלעיטה את עצמה לכל אורך המשפט בפאשקעווילים נגד דמיאניוק וסנגורו, שהיו עיקר תוכנן של הכתבות שנערמו ב"אלבום".
לא למיותר יהיה להבהיר כי כאשר רצה הסנגור להגיש את צילום ה"אלבום" כראייה בתיק לעצם קיומו ולכך שקראה את תוכנו, דחתה השופטת דורנר על הסף בקשה זו. גם מחדל זה תוקן ע"י בית המשפט העליון, שלא היסס לקבל את ה"אלבום" כראייה נוספת בערעור.
עתה נשוב לפסק הדין הגרמני שלא זו בלבד שאינו סוגר שום מעגל ממעגלי הגרדום אליו נשלח דמיאניוק "ללא היסוס" ע"י השופטת דורנר, אלא שהוא מהווה דווקא מסמר אחרון בארון המתים של פסק דינה. בדיוק באותו הזמן שהשופטת דורנר קבעה בפסק דינה שדמיאניוק היה בטרבלינקה כ"איוון האיום" ועסק שם במלאכה הבזויה והרצחנית של הפעלת תאי הגאזים, קבע השופט הגרמני שבאותו פרק זמן ממש דמיאניוק היה בסוביבור.
לפיכך, דבריה של השופטת דורנר בראיון ל"מקור ראשון" מיום ו' שעבר לפיהם: "לא מדובר באותו פרק זמן, מבחינת הזמנים זה בהחלט מתאים", אינם אלא דברי הטעייה חסרי כל יסוד. דפים לא מועטים בפסק הדין של השופטת דורנר מוקדשים למרד בטרבלינקה שהיה ביום 2/8/43, תוך הדגשה חוזרת ונשנית של נוכחותו-כביכול יש לומר-של דמיאניוק בטרבלינקה בעת התרחשות המרד.
לעומת זאת בית המשפט הגרמני קבע במפורש כי באותו זמן ממש היה דמיאניוק-כביכול יש לומר-בסוביבור. פסק הדין הגרמני גם קובע כי לסוביבור הגיע דמיאניוק לא מטרבלינקה אלא- כביכול יש לומר-ממיידנק ואילו למיידנק עפ"י פסק הדין הגרמני, הגיע דמיאניוק בינואר 43 מאוקסאו-כביכול יש לומר-ואל אוקסאו עפ"י פסק הדין הגרמני הגיע דמיאניוק מטרווניקי-כביכול יש לומר-בספטמבר 42. הנה כי כן, עפ"י פסק הדין הגרמני כף רגלו של דמיאניוק מעולם לא דרכה בטרבלינקה.
אמור אפוא מעתה, לא זו בלבד שפסק הדין הגרמני אינו סוגר שום מעגל, ממעגלי הגרדום שרקחה השופטת דורנר לדמיאניוק, אלא שהוא מציג את פסק דינה כמסמך נלעג שערכו פחות בהרבה מן הנייר עליו נכתב.
אמירתה של השופטת דורנר ל"מקור ראשון" לפיה, טענתו של הח"מ כי דמיאניוק הנו קורבן של משפט ראווה שהשופטת דורנר שיחקה בו תפקיד מרכזי: "נשללת עם ההרשעה הנוכחית" הינה לא רק טענת סרק, אלא שהינה גם כן בבחינת הטעייה גמורה. כאמור, פסק הדין הגרמני לא זו בלבד שאינו שולל את היותו של דמיאניוק קורבן למשפט ראווה באולם התיאטרון בבנייני האומה, אלא שהוא שולל באופן מוחלט את עצם נוכחותו של דמיאניוק בטרבלינקה בכלל, ובפרט במועד שבו נוקבת השופטת דורנר בפסק דינה.
אבל החמור מכל הנו היעדר היושרה הגמור המתגלה אצל השופטת דורנר, עקב חוסר יכולתה להודות כי טעתה בכך ששלחה את דמיאניוק "ללא היסוס" לגרדום בשל היותו כביכול ולמרבה הלעג "איוון האיום" מטרבלינקה, כאשר בפועל כף רגלו לא דרכה ולו לרגע באותו מחנה השמדה. יתירה מכך, אין ברצונה לעשות כן, גם אל מול התרחיש העובדתי המוחלט לפיו, 80 עדויות של 37 ואכמנים וחמש עובדות כפייה אוקראיניות מטרבלינקה-לרבות ניקולאי שלאייב "שותפו" של איוון האיום בהפעלת תאי הגאזים בטרבלינקה-מסרו הודעות וזיהו בתמונה,וזאת החל משנת 1944 ועד לאמצע שנות החמישים, את איוון מרצ'נקו כאיוון האיום.
חוסר רצון זה של השופטת דורנר להכיר בטעותה, היא הנותנת עד כמה לא היה לדמיאניוק כל סיכוי לצאת זכאי במשפט הראווה שהשופטת דורנר כפתה עליו.
באשר לפסק הדין הגרמני המביש, משונה הוא שהשופטת דורנר מעדיפה אותו על פניו של פסק הדין באותו עניין ממש של בית המשפט העליון בישראל בבג"ץ 4442/93. פסק דין זה כפי שידוע היטב לשופטת דורנר קבע חד משמעית כי אין בידי היועץ המשפטי לממשלת ראיות, כדי להעמיד לדין את דמיאניוק באישום חילופי כלשהוא, לרבות ובמיוחד באישום של היותו וואכמן בסוביבור.
פסק הדין בע"פ 347/88 בו זוכה דמיאניוק פה אחד ע"י חמישה שופטים של בית המשפט העליון מן האישום לפיו הנו איוון האיום מטרבלינקה, הסתיים במשפט האומלל הבא: "הוואכמן איוון דמיאניוק יצא מלפנינו זכאי מחמת הספק, מהאישומים הנוראים המיוחסים לאיוון האיום בטרבלינקה ... תם-ולא נשלם. השלמות אינה נחלתו של שופט בשר ודם".
מן הרישא חסר היסוד של משפט הסיום הנ"ל, נאלץ בית המשפט העליון לסגת בתוך חודש ימים. ומעשה שהיה כך היה: על יסוד המילים, "הוואכמן איוון דמיאניוק ...", בתוך 48 שעות ממתן פסק הדין הוגשו לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, 11 עתירות שדרשו כי בית המשפט יורה ליוהמ"ש להעמיד לדין את דמיאניוק על היותו וואכמן ממחנה ההשמדה סוביבור.
בתגובה לעתירות אלה הודיע היוהמ"ש לבית המשפט העליון כדלקמן: "אין זה מאינטרס הציבור לפתוח בהליכים נגד דמיאניוק באישומים חילופיים אם בסופו של דבר אין בטחון כי לא יזוכה גם בהם. זיכוי נוסף ייצור תחושה של מפולת ואין בידנו כל בטחון כי זיכוי כזה אינו אפשרי".
על יסוד הודעתו זו של היומ"ש פסק בית המשפט העליון בבג"ץ 4442/93 כך: "ממהלך הטיעונים שלפנינו משתמע, שהיועץ המשפטי סבור שבנסיבות אלה יהיה צורך לשמוע את המשפט מתחילתו ואף להרחיב את היריעה, כאשר סיכויי השגת הרשעה הם לדעת היועץ המשפטי לממשלה קטנים. לא נוכל לומר ששיקול זה מופרך הוא". בראש ובראשונה על יסוד נימוק זה, דחה בית המשפט העליון את כל העתירות הנ"ל.
הנה כי כן, בתוך חודש ימים, נאלץ בית המשפט העליון לחזור בו למעשה מן המשפט האומלל וחסר היסוד, לפיו: "הוואכמן איוון דמיאניוק ...". ויודגש ! מאז ועד היום לא חל שום שינוי בראיות בכל הנוגע לדמיאניוק. לפיכך, משפטו של דמיאניוק בגרמניה ובמיוחד פסק הדין המרשיע ושחרורו המיידי לחופשי בעקבותיו, אינו אלא פרוסטיטוציה של השואה ובאופן שרק גרמנים מסוגלים לכך.
מעוררת תדהמה איפוא נכונותה של השופטת דורנר להעדיף בסוגיות שיוכו של דמיאניוק לסוביבור את פסיקתו של בית משפט גרמני על פני זו של בית המשפט העליון, בו כיהנה למעלה מעשור, אף כי בפני שני בתי המשפט הנ"ל עמדו בדיוק אותן הראיות.
אחרון אחרון, כעשרה שבועות לאחר זיכוייו של דמיאניוק ופחות מחודשיים לאחר שנקבע ע"י בית המשפט העליון כי אין ראיות המצדיקות להעמידו לדין באישום לפיו היה ואכמן מסוביבור, קבע בית המשפט לערעורים פדרליים בארצות הברית כי לא זו בלבד שדמיאניוק אינו "איוון האיום" מטרבלינקה, אלא שכל ההליכים המשפטיים בארצות הברית שמטרתם שלילת אזרחותו והסגרתו לישראל כדי שיעמוד לדין בישראל על היותו איוון האיום מטרבלינקה אינם אלא עלילת דם שיסודה במרמה.
וכך פסק בית המשפט האמריקאי ב-17/11/93: "עוד בשנת 1978 או 1979 היה לממשל מידע ממקורות רשמיים בברית המועצות, המצביע על כך שהיו שני אוקראינים שהפעילו את תאי הגזים בטרבלינקה, איוון וניקולאי וכן ש"איוון האיום" היה אדם ששמו איוון מרצ'נקו ולא איוון דמיאניוק" וכן נקבע גם כן: "פרקליטי התביעה פעלו תוך התעלמות פזיזה מחובתם לבית המשפט ומחובתם בהליכי גילוי המסמכים, בכך שלא גילו לפחות שלוש קבוצות של מסמכים שהיו ברשותם, עוד לפני, שהחלו הליכי המשפט עצמו נגד דמיאניוק" ובנוסף הוחלט: "אנו קובעים כי פרקליטי התביעה פעלו תוך התעלמות פזיזה מן האמת ומחובתו של הממשל שלא לנקוט כל צעד שימנע את הצד שכנגד מלהציג בבית המשפט את עניינו באופן מלא והוגן. בנסיבותיו של תיק זה, היתה זו מרמה כלפי בית המשפט" ולכן פסק בית המשפט האמריקאי: "בשל הסיבות המפורטות לעיל אנו מבטלים את פסק הדין של בית המשפט הפדרלי המחוזי ואת פסק דינו של בית משפט זה בהליכי ההסגרה על יסוד כך ששני פסקי הדין ניתנו בטעות, כתוצאה מתפקוד קלוקל של הפרקליטות, היוצר בנסיבותיו של תיק זה, מרמה כלפי בית המשפט".
ויודגש! ראיות אלה שבית המשפט האמריקאי פסק כי אי הצגתן בפניו ע"י הפרקליטות האמריקאית הינה בבחינת מעשה מרמה שרק על יסודו הוסגר דמיאניוק ארצה, הן בדיוק אותן הראיות, שהשופטת דורנר מנעה מסנגורו של דמיאניוק מלהציגם באולם התיאטרון של בנייני האומה כשסרבה לדחות את המשפט, עד אשר פרקליטי המדינה הנוכלים של ארה"ב יועילו בטובם להמציאם לסנגור ודרכו לתיק בית המשפט. ראיות אלה הינן גם בדיוק אותן הראיות, שהוגשו לבית המשפט העליון בערעור על פסק דינה של השופטת דורנר והן שסללו את דרכו של דמיאניוק חזרה לביתו בקליבלנד במקום כפי שעשתה "ללא היסוס" השופטת דורנר, לגרדום.
הנה כי כן, העובדה שהשופטת דורנר רואה בפסק הדין הנלעג שלא לומר המביש שניתן בגרמניה כ"סגירת מעגל" שגם "הוציא את הצדק לאור" כאשר ה"צדק" עפ"י פסק דינה הנו שליחתו של דמיאניוק לגרדום "ללא היסוס" על היותו למרבה הלעג איוון האיום מטרבלינקה, מקום בו כף רגלו מעולם לא דרכה, היא הנותנת, כיצד יכולה דעתה של שופטת להשתבש לחלוטין, כאשר היא מושיבה את עצמה על במת אולם תיאטרון ומזמינה את מצלמות הטלויזיה לשדר בשידור חי את מלאכת השיפוט, וכל יום בטרם כניסתה לאולם התיאטרון היא קוראת בשקיקה בעתונות היומית, פאשקעווילים נגד הנאשם שבפניה וסנגורו.
אחרון אחרון, כל האמור לעיל חל באותה מידה גם על השופט טל, שותפה להרכב של השופטת דורנר ועוד יותר מכך על השופט לוין המנוח, שכיהן על במת אולם התיאטרון של בניייני האומה כאב"ד.